חדשות בית הלוחם

רסיסים של רגש

נולדתי בפתח תקווה ואת רוב שנות ילדותי העברתי בבסיסים צבאיים עקב תפקידו של אבי בחיל האוויר.
בתאריך 6.2.2000, במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון, נפצעתי קשה מפיצוץ של מטען ומפצמ"רים שנחתו על הכוח ופגעו בו בצורה קשה, אבדתי חייל שלי יקר, רוב הכוח נפגע קשה, וגם אני. התעוררתי בבית חולים לאחר מספר ימים, מונשם ללא יכולת דיבור, תקשרתי רק בעזרת פתקים בכתב יד מול הרופאים והמשפחה כאשר הפה שלי נעול בסורגים במשך חודשים רבים עקב חבלה קשה ושבר בלסת התחתונה, פני וגופי היו מלאים ברסיסים.

לאחר תקופה ארוכה של שיקום פיזי חזרתי לחיים, בהמשך התמסדתי, נולדו לי שלושה צאצאים מדהימים לעולם, וכך בדרך נס ולמרות הקשיים, הקמתי בית ובתוכו אישה אוהבת ותומכת. משפחה. אבל עדיין בתוכי הדברים לא היו שלמים. הפאזל נראה כשלם אבל התמונה נותרה קודרת.

לקח לי המון שנים להבין שהפציעה היא לא רק פיזית אלא גם נפשית. הטראומה, קשה היא ויש לה דרכים נסתרות להופיע ולתבוע את מקומה.
גיליתי שהצלקות הנפשיות הן חזקות ומורכבות יותר מהצלקות הפיזיות, כואבות ככל שיהיו.
חיפשתי מפלט. מקום להוציא את הר הגעש שבעבע בתוכי.
וכך גיליתי את הציור.

הגעתי לשם לגמרי במקרה, כשריד לאהבה ישנה שנקברה במהלך השנים, וברגע שאחזתי את המכחול לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי בבית. פרץ של רגשות ותחושות שקיבלו הבעה דרך הידיים, דרך הקנבס. תשוקה בלתי נשלטת של יצירה וצבעים.
הציור בשבילי הפך לתרפיה לנפש, למחשבות לרגשות, הרסיסים שבתוכי, החוויות והזיכרונות, האובדן על הילד שהייתי עד אותו בוקר מסויט. כל אלו הפכו לנושאי העבודות שלי. הם חלק ממני ואותם אני חוקר ללא הפסקה. עבר מול הווה, גוף מול נפש.

אני משתמש במדיום אקרילי בשילוב של פחם סינטטי וספריי צבע, אוהב לדמיין אובייקטים צבעוניים שמכניסים אור וצבע לחלל, משתמש לרוב בסוגים שונים של שפכטלים בזמן הציור.

עבורי, הציור הוא צורך קיומי. הישרדותי. במיוחד בתקופתנו היום, שהכל חוזר ומתפרץ ביתר שאת, האומנות שלי היא המגן האנושי שלי. ואני מגיש אותה בצניעות מולכם.